מקרר לאתי

אתי התחילה לעבוד כמנקה במפעל והתקדמה לתפקיד מזכירה, כשבדרך פיתחה הרבה מערכות יחסים חזקות ותומכות. היא עבדה שם כ-12 שנים. אבל אחרי שהיא דיברה עם המנהל שלה לגבי התנהגות בלתי הולמת שבה הבחינה בקרב עובדים אחרים, היא התחילה לחשוב שאנשים מתלחשים מאחורי גבה ויוצרים קשיים עבורה. המחשבה הזו גברה וגברה עד שהיא התחילה להרגיש שהיא מאבדת את שפיותה (הן לאימא שלה והן לאחותה יש הפרעות נפשיות).

היא ביקשה מאחת הבנות שלה (שתי הבנות הצעירות מבין השלוש גרות בבית) להסיע אותה לבית החולים, והרופאים רשמו לה תרופות. אתי ביקשה להתאשפז אבל נשלחה הביתה. למרות שהיא מעולם לא הזכירה את נושא המוות בעבר, כשהיא הרגישה שהכדורים לא עוזרים, היא קפצה מחלון בקומה רביעית. הנפילה ריסקה את אחת מכפות הרגליים שלה וכעת היא חייבת להשתמש בכיסא גלגלים או בקביים (הדירה שלה נמצאת בקומה שנייה של בניין ללא מעלית).

אתי, בת 50, נחושה ביחס לתהליך השיקום שלה ונוקטת בגישה חיובית. היא ביקשה וקיבלה רכב המותאם לצרכיה, והצטרפה לקבוצה קהילתית להכנת מנדלות ולקבוצת קייקים לנכים. אבל אתי כבר לא יכולה לעבוד והכנסתה נמוכה. לאחרונה המקרר שלה התקלקל. הטכנאי אמר שלא ניתן לתקנו, אך אתי לא יכולה להרשות לעצמה מקרר חדש.